ישראל וטורקיה נמצאות כיום על מסלול של עימות אסטרטגי־עקיף על אדמת סוריה, עם תיאומים טקטיים מוגבלים כדי לא להיגרר להתנגשות ישירה בין צבאותיהם. ישראל מנסה לשריין חופש פעולה אווירי ו"מסדרון" ביטחוני בדרום/מזרח סוריה, בעוד שטורקיה מבססת נוכחות צבאית־מדינתית בצפון ובמרכז סביב המשטר החדש בדמשק.
תמונת מצב כללית
לאחר נפילת אסד בסוף 2024, טורקיה הרחיבה דרמטית את השפעתה דרך הסכמי ביטחון עם הממשלה החדשה של אחמד א-שרע, אזורי חיץ בצפון והשקעה בתשתיות אזרחיות.
ישראל הגיבה בהגברת תקיפות עומק נגד בסיסים צבאיים ותשתיות בסוריה, במטרה למנוע פריסת מערכות נ"מ טורקיות ופגיעה בחופש הפעולה של חיל האוויר.
שיחות ותיאום ישראל־טורקיה
לפי דיווחים, תל אביב ואנקרה מנהלות ערוץ תיאום חשאי/ישיר כדי למנוע התנגשות בשמי סוריה, במיוחד סביב בסיס T4 ובאזורים שבהם חיל האוויר הישראלי תוקף בסמוך לפריסת כוחות טורקיים.
המקורות מדברים על מסר משולב: שתי המדינות מצהירות שאינן מחפשות עימות ישיר זו עם זו בסוריה, בזמן שכל אחת משרטטת קווי אדום משלה על הקרקע.
קווי האדום של ישראל
דוחות ישראליים מדגישים שישראל לא תסבול נוכחות צבאית טורקית מתקדמת מדרום לקו מסוים, ובעיקר לא פריסת נ"מ שתחסום את חופש הפעולה האווירי שלה.
כמה תקיפות נגד בסיסי T4 ותדמור הוצגו כהפעלת "חלון הזדמנויות קצר" לפני כניסת כוחות טורקיים, כדי לסמן לאנקרה גבול ברור.
תפיסת איום וטון פוליטי
ארדואן מצהיר פומבית כי ישראל היא "האיום הגדול ביותר על יציבות סוריה" וטוען שהיא פועלת לפירוק המדינה באמצעות תמיכה בשחקנים מיעוטיים והעמקת הפיצול.
בישראל גוברת התפיסה שטורקיה היא אתגר אסטרטגי חדש: ועדת נגל המליצה להתכונן גם לתרחיש מלחמה עם טורקיה, ומכוני מחקר מסמנים את אנקרה כ"מדינת אויב פוטנציאלית".
מאבק השפעה בשטח הסורי
טורקיה דוחפת למודל של סוריה מאוחדת, ריכוזית, עם חזרה של פליטים והשבת שליטה מלאה של דמשק (בחסותה), כדי לחסום את ה־YPG/PKK ולהרחיק איומים מגבולה.
ישראל מועדפת על מצב של אי־יציבות מנוהלת: סוריה מפוצלת, עם אזורי השפעה של מיעוטים ובעלי ברית (כורדים, דרוזים ועוד), שמצמצמת אפשרות להיווצרות גוש טורקי־סורי חזק ועוין מדרום.
