צילום: עמוד הפייסבוק של עירית לינור |
הפגנות לא חביבות עלי, כי אני לא אוהבת שאנשים צודקים יחד, ועוד עם ווליום. כמו כן יש לי התנגדות לרעיון שמי שמטריח את עצמו לצאת מהבית בעודו נושא שלט - בהכרח הצדק איתו. לצדק אין בעיה לשבת בבית, והוא לא צודק פחות בגלל שאין לו כוח להיפרד מהספה. ולפעמים בכנות אני לא מבינה על מה ההפגנה, חוץ מרצון לעשות בלגן, ועוד לצאת פוטוגני וחשוב. ומי לא אוהבת בלגן? נכון, גברת דודה החתומה מעלה.
תושבי שכונות דרום תל אביב מחכים כמעט שנתיים שבג"צ יחליט מה עושים עם נוהל החזרת מסתננים למדינה שלישית. עכשיו הם יצאו להפגין מול בית של מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון. לא התרשמתי שיש להם אג'נדה של צדק כללי או סיסמאות פוטוגניות, וגם אין להם את מני נפתלי, הקדוש החדש, ולא את אלדד יניב, שכבר קרא לא פעם לאלימות בשירות הדמוקרטיה. - הם פשוט משלמים יום יום את מחיר ההתכתשות בין מדינת ישראל הריבונית, שחושבת משום מה שיש לה זכות לקבוע מדיניות הגירה כמו כל מדינה ריבונית אחרת, לבין ארגוני זכויות אדם ממומנים היטב, חלקם על ידי מדינות זרות, שמגישים עתירה אחר עתירה לבג"צ כדי לבטל ולשנות את מדיניות ההגירה של ישראל. ובג"צ עד עתה פסק נגד מדיניות הממשלה ואף הרחיב את מושג "זכויות אדם" ואף קבע פעם שלמסתננים יש זכות לפתח תחביבים ולהכיר בנות זוג.
אז אני לא אגיד שעזבתי במיוחד את הספה כדי להתייצב לצד תושבי השכונות, אבל במקרה הייתי בירושלים, וכיוון שאזרחי המדינה שלי יקרים ללבי, שלא לדבר על הפרשנות שלי לדמוקרטיה: שהיא שלטון דרך נבחרי ציבור ולא דרך פקידים או שופטים - באתי לעמוד עם הצודקים, שהיו גם נחמדים ומאופקים, ומגוונים מאוד. ואם היה מגאפון, שיהיה מגאפון. וגם גלית כבר היתה שם, אז מה נראה לכם? שאני אתן לה להתנשא עלי שהיא היתה שם ואני לא?
לכתבה המלאה>>> עירית לינור
הצטרפו לחדשות אמת
.
Tags
חדשות