זהו ריאיון בן כ־57 דקות של אלכס צייטלין עם יוני בן־מנחם, המוצג כאדם שהיה מקורב לאריאל שרון. בן־מנחם מתאר שיחות אישיות ואירועים שלטענתו חושפים את תפיסותיו של שרון ביחס ליאסר ערפאת, לחמאס, לצה״ל ולהתנתקות מעזה.
הטענה המרכזית
לדברי בן־מנחם, שרון לא ראה בהתנתקות ויתור אידאולוגי או מהלך שנבע מחקירות, אלא החלטה שנבעה בעיקר ממסקנתו שצה״ל אינו מסוגל להחזיק לאורך זמן ברצועה בלי מחיר דמים מתמשך לחיילים ולמתיישבים.
בן־מנחם טוען ששרון חשב על מעין “עסקת חליפין”: נסיגה מעזה לצד שמירה על רוב יהודה ושומרון, ולא על הקמת מדינה פלסטינית.
ערפאת ואוסלו
בן־מנחם מתאר את שרון כמי שהתנגד בחריפות ליאסר ערפאת ולהסכמי אוסלו, וראה בערפאת טרוריסט ולא שותף לשלום.
הוא מספר ששרון סירב, לפי עדותו, ללחוץ את ידו של ערפאת בשיחות וואי פלנטיישן, למרות דיווחים תקשורתיים הפוכים, ושהאירוע שימש בעיניו המחשה לעמדתו העקרונית.
בריאיון מועלות גם טענות והשערות בלתי מאומתות על נסיבות מותו של ערפאת; אלה מוצגות כגרסאות ששמע בן־מנחם ואינן מוכחות בריאיון.
ההתנתקות
בן־מנחם מספר כי הוא ואורי דן התנגדו להתנתקות והזהירו את שרון שמדובר בפרס לטרור.
לפי הסיפור המרכזי שלו, ביום ההתנתקות שרון צפה בשידורים מגוש קטיף כשהוא עצוב ומסוגר, ובהמשך הסביר: “הצבא שלנו לא יכול להחזיק את רצועת עזה”, ולכן לא היה מוכן לקחת אחריות לעוד נפגעים.
בן־מנחם קושר את ההחלטה גם לטראומה של פיגועים קשים נגד צה״ל בציר פילדלפי ולביקורת החריפה של שרון על איכות הפיקוד והיכולת המבצעית של הצבא באותה תקופה.
חמאס ושייח׳ יאסין
המרואיין מציג את שרון כמי שתמך במדיניות תקיפה נגד הנהגת חמאס, ומספר ששרון דן עמו בהתנגדות האמריקאית לחיסול השייח׳ אחמד יאסין.
בן־מנחם מתאר משל של שרון על “נחש ארסי” בבית כדי להסביר את עמדתו: יש לפגוע באיום מיידי גם אם עלול לקום איום מסוכן יותר אחריו.
הוא מספר גם כי ביום חיסולו של יאסין, שרון פנה אליו כדי לקבל אימות בלתי רשמי לכך שהחיסול הצליח, לאחר שקושי בתצפית האווירית מנע ודאות מודיעינית מיידית.
המוסד ואיראן
בן־מנחם טוען שאכזבת שרון מצה״ל השפיעה גם על חיזוק המוסד ועל מינוי מאיר דגן לראש הארגון.
לדבריו, שרון העניק לדגן גיבוי, תקציבים וסמכויות רחבות יותר, במיוחד בהתמודדות עם איראן, משום שהעריך את נאמנותו ואת יכולותיו המבצעיות.
אופי הריאיון
זהו ריאיון המבוסס בעיקר על עדויות אישיות, זיכרונות ופרשנות של בן־מנחם, ולא תחקיר היסטורי מאומת עם מקורות נגדיים או מסמכים.
המסר הכולל הוא ששרון מוצג כדמות ביטחונית נוקשה וחסרת אמון בהנהגה הפלסטינית, אשר בכל זאת בחר לסגת מעזה משיקולי שחיקה, ביטחון ועלות אנושית — ולא מתוך אמונה בפשרה מדינית רחבה.
קרדיט: המזרחן יונ בן מנחם
Tags
חדשות