בעוד משטר האייתוללות יורה באזרחים ובילדים ברחובות איראן, אותם "לוחמי צדק" שממלאים את הרשת בסיסמאות על זכויות אדם ו"חירות לפלסטין" שותקים באופן כמעט מוחלט. גרטה תונברג, שהפכה מסמל עולמי למאבק באקלים לדמות פוליטית אנטי־ישראלית מובהקת, לא מצאה זמן לפוסט אחד ברור נגד טבח אזרחים בידי טהרן – אבל תמיד יש לה זמן להפגנות, סלפי וססמאות נגד ישראל.
זכויות אדם – רק כשזה נגד ישראל
אותם פעילים שמטיפים לנו על "הקהילה הבינלאומית" ו"פשעי מלחמה" שומרים על דממה ברגע שהקנה מופנה לא לעבר חמאס, אלא לעבר סטודנטים, נשים ומפגינים באיראן שצועקים "לא לעזה, לא ללבנון – נפשי נתונה לאיראן".
מי שמתיימר להיות מצפן מוסרי לא יכול לבחור זכויות אדם "א־לה־קארט": להתרגש מדימוי אחד בגבול עזה ולהתעלם באופן שיטתי מגופות על מדרכות בטהרן.
גרטה תונברג כדוגמה בולטת לסלקטיביות
תונברג כבר מזמן לא רק "נערת האקלים": היא משתתפת בהפגנות נגד ישראל, עוטה כאפייה, מאשימה ב"גנוסייד", אבל כמעט לא שומעים ממנה מילה על משטרים כמו איראן, קטאר או חמאס – גם כשהם יורים במפגינים או מממנים טרור.
כשאותו מחנה שתונברג הפכה לדוברת הלא־רשמית שלו שותק מול רצח מפגינים באיראן, המסר ברור: לא כל חיים שווים, ויש קורבנות "נכונים" ו"לא נכונים" עבור הנראטיב.
ברית נוחה עם משטרים רצחניים
תנועות "שחרור פלסטין" במערב מתיישרות בפועל עם ציר איראן–חמאס–חיזבאללה, ולכן הן לא יעזו לפגוע בתדמית "מחנה ההתנגדות" עם ביקורת על טבח אזרחים באיראן.
תג המחיר: הפגנות ענק נגד ישראל, וקול דממה דקה כשהמשטר האיראני מדכא באלימות את אותם אנשים שהוא טוען שמייצג בשם "ההתנגדות".
"מוסר" שהוא בעצם פוליטיקה
הבחירה לגנות שוב ושוב רק את ישראל, ולהעלים עין כמעט לחלוטין מפשעי איראן וסוריה, חושפת את האמת: זה לא מאבק עקבי לזכויות אדם, זה מאבק פוליטי נגד המערב ונגד ישראל, עטוף בשפה של "צדק".
מי שמוכן לסלוח למשטרים אנטישמיים, שוביניסטיים ורצחניים כל עוד הם מכוונים טילים לישראל – לא עוסק בזכויות אדם אלא בנקמה אידיאולוגית.
אפשר לאהוב או לשנוא את ישראל, להסכים או להתנגד למדיניות שלה. אבל מי שמוכן לצעוק "צדק" רק כשזה נוח פוליטית, ושותק מול דם מפגינים באיראן, איבד את הזכות להטיף מוסר לאחרים. צדק אמיתי נבחן דווקא במקומות הלא נוחים – מול בני הברית, מול המחנה שלך, מול אלה שאתה רגיל לחשוב עליהם כ"צד הנכון".
Tags
חדשות