עדות של עיתונאי שעבר לינץ׳ ביפו

צילום: facebook

תודה רבה לכל החברים והקולגות שיצרו קשר ודרשו בשלומי. אני לא מספיק לחזור לכולם אבל חיממתם את ליבי לאורך היממה המורכבת הזאת.
היינו אתמול בלינץ'. גל הצלם Gal Zaetman ואני הלכנו לסקר את הלווייתו של הצעיר היפואי שנורה על ידי השוטרים. כדרכנו, ניסינו להביא את התמונות והקולות מתוך הבטן של השטח כדי לשקף את המצב ולהביא לצופים שלנו את התמונה האובייקטיבית ביותר.

צעדנו איתם. מאות אנשים, רובם צעירים, צעדו אחרי הרכב שהוביל את גופת הצעיר וקראו קריאות אללה ואכבר. מאחר שהוזמנתי לשם על ידי כמה מהם הרגשתי, וכנראה שלא בצדק, די בטוח.
בשנייה אחת הכל התלקח. זה התחיל עם גל שהחלו להכות אותו. הם לקחו לו את המצלמה וריסקו אותה. הוא חטף אגרופים ובעיטות אבל הצליח להימלט.
הרגעים היו לחוצים אבל אני זוכר דווקא מחשבות צלולות ואנליטיות. נזכרתי איך בטיול רגלי בספארי בדרום אפריקה חידד המדריך שגם אם חיית בר מחליטה לרדוף אחריך- אל תרוץ, כי זה רק מעודד את אינסטינקט הרדיפה הטבוע בה. לכן נעמדתי מול אלה שחבטו בגל והרמתי את ידי לאות התנצלות. חשבתי שאם רק אבקש סליחה על כך שהפרענו אוכל ללכת בשלום.

לא היה עם מי לדבר.
האגרוף הראשון שניחת על פני עוד היה נסבל. שוב מחשבה אנליטית: אל תחזיר, למרות שאתה יכול, למרות שאתה יודע איך. זה רק ילבה את זעם ההמון.
לפתע אגרוף נוסף ועוד בעיטה. שניים מושכים אותי לקרקע, אחרים קורעים את חולצתי. אדם נוסף לופת אותי, זרועותיו סביב גרוני. הוא מצמיד את פיו לזרועי ונושך אותה בעוצמה.
והנה מחשבה צלולה אחרת: כבר עבר פרק הזמן שהייתי מהמר שהוא הזמן הממוצע לתקיפה של אדם שהוכנע ונמצא על הקרקע. אני עובר לינץ'
.
אני לא יודע כמה זמן זה נמשך. יכול להיות שעברו חמש דקות, אולי חמש עשרה שניות. אין לי מושג. גם אין לי מושג כמה אנשים השתתפו בחגיגה הזאת. אולי חמישה, אולי חמישה עשר.
אני לבד, מבין שאני צריך להיחלץ משם כמה שיותר מהר, אבל בעין אחת אני לא רואה כלום ורגל שמאל חלשה מדי מכדי לגרד את עצמי החוצה. 
עשרות אנשים סביבי, זועקים בחדוות דם קריאות שאני שומע כאילו אני יושב בחדר סגור והם עומדים מחוץ לדלת.
פתאום מישהו מושך לי ביד. אלמוני שאת פניו אינני זוכר קטף אותי החוצה. תברח הוא אמר לי.
התחלתי לרוץ. החיות באו על סיפוקן כנראה, כי אף אחד לא רדף אחרי.
באיכילוב אבחנו קרעים בכתפיים, צלעות שכבר חשו שלמות יותר עם עצמן, פנס בעין וחבלות בכל חלקי הגוף. רק בנס לא קרה שום דבר חמור יותר, אמרו לי רופאי, מחילים עלי את הקלישאה התקשורתית שאני כל כך מנסה להימנע ממנה ביומיום.

עוד תגיע השעה להפיק לקחים מהאירוע הזה, אבל אני לא מתחרט על כך שהגעתי לשם. התפקיד שלי כעיתונאי הוא להביא לקהל צופי את התמונה האמתית, את הקולות האותנטיים שאי אפשר להביא מבחוץ.
ההמון היפואי שאני פגשתי היה מוסת וזועם. הם לא היחידים המוסתים נגד אנשי תקשורת. אנחנו נמשיך להיות שם, נדווח ביושר ונשמור על תפקידנו כשומרי סף- גם אל מול ההמון הזועם והמוסת וגם אל מול מי שמסית אותו.




הצטרפו לחדשות בזמן
.

תגובות

אולי יעניין אותך גם