השמאל עומד מאחורי מתקפת הטרור של ערביי ישראל



ישראל נכנסת לעימות הנוכחי כשהיא מפולגת. ערביי ישראל והפלסטינים בשטחים רכשו להם בעלי ברית חזקים מתוך החברה הישראלית. כשנתניהו חורק שיניים ונמנע ככל יכולתו מכניסה למלחמה, הוא עושה זאת בין היתר מתוך חשש מהגברת הפילוג בעם

פרופ' ויץ מצא שבתודעה ההיסטורית הציבורית בישראל של שנות ה-50 נתפסה מלחמת העצמאות כמלחמה של מפ"ם; רוב הציבור קרא למלחמת העצמאות "מלחמת השחרור", כפי שהמונח היה שגור בז'רגון המפ"מי. המונח המועדף על בן-גוריון היה "מלחמת הקוממיות". כולם ידעו מי היו מצביאי המלחמה – מיצחק שדה דרך שמעון אבידן ויגאל אלון ועד משה כרמל. בן-גוריון נזקק למלחמה שתהיה מזוהה עם מפא"י, כלומר איתו. 

שאלתי את יחיעם ויץ אם הוא מסתמך על מסמך מסוים או פרוטוקולים של נאומים וישיבות. "אני מסתמך על הבנה מערכתית של החומר", הוא אמר. והאמת היא שזה נשמע הגיוני. הרבה מפעולותיו של בן-גוריון מאז תום מלחמת העצמאות ועד אמצע שנות ה-50 בוצע מתוך מחשבה על האופוזיציה השמאלית הסטליניסטית החזקה. 

אבל למה נזכרים עכשיו במניע הפוליטי של קדש? משום שגם בימים אלה ישראל מתנדנדת בין מלחמה ל"רגיעה". ולבנימין נתניהו, כפי שברור וידוע, עדיין אין קרקפת מלחמתית על חגורתו. רוב ראשי הממשלה חתומים על מלחמה כזאת או אחרת. השם הנוסף שהעלה יחיעם אוטומטית כראש ממשלה ללא מלחמה היה שמעון פרס, הנשיא היוצא. אשכול, גולדה, מנחם בגין, אהוד ברק (האינתיפאדה השנייה בראשיתה), אריק שרון ואהוד אולמרט – איש איש ומלחמתו, איש איש וקרקפתו. רובם היו בצד המקורקף כתוצאה של מלחמה. אפילו אשכול לא האריך ימים בעקבות מלחמת ששת הימים.


לכתבה המלאה>>> nrg


תגובות

אולי יעניין אותך גם